בן סלמן נ' משרד התחבורה/תביעות ת"א

פסק דין

בפני ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה אשר ניתן ביום 26.1.11 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק תת"ח 4929-07-09.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירה של סירוב להראות מסמך, עבירה לפי סעיף 39 (ג) (2) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח - 1957, עבירה של עשיית שרות במחיר שהוא מעל המחיר הקובע, עבירה לפי סעיף 11 (א) (1) לחוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים תשנ"ו – 1961, אי הפעלת מונה עבירה לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) תשל"ד – 1974 ביחד עם תקנה 510 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 ועבירה של אי מילוי חובה בחקירה לפי סעיף 39 (ג) (3) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים.

בכתב האישום נטען כי המערער עבד כשכיר המחזיק ורשיון להסעה נוסעים והפעלת מונית. ביום 27.4.08 הסיע המערער בנסיעה מיוחדת 3 נוסעים מטרמינל הנוסעים בנמל חיפה ועד לרח' מקלף 19 בצ'ק פוסט, חיפה, מרחק שאינו עולה על 5,500 מ'.

המערער לא הפעיל את המונה בזמן הנסיעה וגבה את השכר של 50 ₪, שכר העולה על המחיר המקסימאלי שאינו עולה על 36.7 ₪.

המערער הוזמן לחקירה אך לא הציג מסמכים, דהיינו סרטי פדיון יומי של המונית לתקופה הרלוונטית לתלונה שהוגשה נגדו ובכך סיכל ביצועו של החוק.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את הראיות והרשיעו בדין.

לאחר שבית המשפט לתעבורה שמע את הטעונים לעונש גזר על המערער את עונשים הבאים:

7,000 ₪ קנס שישולם ב-10 תשלומים חודשיים וחתימה על התחייבות עצמית בסך 20,000 ₪ שלא יעבור את העבירות בהן הורשע.

הערעור מופנה כנגד חומרת הדין.

ב"כ המערער טען כי העונש חמור ואינו עומד בפרופורציה נכונה והולמת את נסיבות העבירות, נסיבותיו האישיות של המערער ומצבו הכלכלי והרפואי.

ב"כ המערער ביקש לקבל את הערעור ולהקל בדינו של המערער תוך שהוא מפנה לפסיקה של בתי המשפט לתעבורה בעבירות מסוג זה. עיון בפסיקה עולה הרושם שהענישה אינה אחידה וככל הנראה קיימות גישות שונות במחוזות השונים.

ב"כ המשיבה סבור כי דין הערעור להדחות.

העונש שהוטל הינו עונש הולם, זאת בהתחשב בעונש הקנס המקסימאלי שחל על עבירות אלו.

לדעת ב"כ המשיבה אין זה המקרה מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בגזר הדין של בית משפט לתעבורה, במסמכים שהוגשו, בפסיקה ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

הגם שבתי משפט אחרים הטילו עונש קנס נמוך מהעונש שהוטל על המערער, עדיין אין לומר כי העונש שהוטל עליו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת והמחייבת התערבות בית משפט זה.

כידוע בית משפט של ערעור אינו נכנס לנעלי הערכאה הדיונית בבואו לבחון את העונש שהוטל.

בית משפט של ערעור בוחן אם העונש שהוטל חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - לענין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 5057/06 אגבריה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 3.5.07); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

מבלי להתעלם ממצבו הכלכלי והבריאותי של המערער הרי שהעונש שהוטל נראה עונש הולם את הנסיבות ואינו מצדיק התערבות ערכאה זו.